תדי נולד ביום ראשון 20.9.1914 בבואנוס איירס, בעת שהוריו שהו בארגנטינה במסגרת שליחות המרכז הקהילתי היהודי (JCC) של עולי העלייה הראשונה. בגיל שבע חזר תדי עם משפחתו לפלשתינה, שם גדל וחונך בתל אביב; בביה"ס היסודי גאולה ובביה"ס התיכון גימנסיה הרצליה. בשנת 1935 החל את לימודי הארכיטקטורה באקדמיה Beaux Art בפריז, משם עבר לאקדמיה המלכותית Academie Royale Des Beaux Art בבריסל.
בתקופת מלחמת העולם השנייה נמלט בעור שיניו והצטרף לכוחות ההגנה של לונדון. עם תום המלחמה שב לבלגיה, שם ייסד את "Touroute"- קומונת יוצרים לתכנון; בשיתוף האדריכל קלוד סטרבל , הצייר ז'אן מרי סטרבל, הפסל אוליביה סטרבל והצייר קרלו דה ברוקר. הקומונה עסקה בתכנון הוליסטי מרמת הריהוט ועד לתכנון בניינים.
עם פרוץ מלחמת השחרור חזר תדי לישראל והתגייס לחיל ההנדסה. בשנת 1949 נשא לאשה את הציירת סופיה צוקר ושקד על תכנית האב למדינה תחת ניהולו של אדר' אריה שרון באגף התכנון והבנייה. כעבור שנה הקים את משרדו הראשון בתל אביב, הקואופרטיב "תכנון". ברוחו וברעיונותיו המהפכניים ושורשיהם המודרניסטים, עזר להקים 'ארץ חדשה' כשבבסיסה 'עיר חדשה'. לנגד עיניו עמד העם הצעיר והביקוש לדיור עבור לאוכלוסייה שאינה נמדדת בעושר או בסטטוס. קיסלוב בחר לעסוק בעיקר בתכנון בנגב, בבניה דלת תקציב למגורים, הכוללת את תכנון בינוי השכונות על חלליהן הציבוריים ומבני ציבור המשרתים את השכונה, ובכך- יצירת עולם מאפשר ומכיל. תנאי השטח רחבי הידיים, הצמחייה הדלילה, האקלים החם והיבש לא היו בעיניו מכשול. בעזרת שימושים ייחודיים בחומרי הבנייה המצויים, פתרונות חדשניים לבעיות האקלים המקומי, איזון בין ראייה עירונית כוללת לראייה פרטנית אנושית ומתוך תפיסה שוויונית-פלורליסטית, תכנן והקים מבני ציבור שכונות מגורים ברי השגה, מלונות וערים צעירות. יחד עם שותפיו לאורך השנים, האדריכל אהרון ברעלי והמהנדסים ישראלי לוי, ירחמיאל ארטן, יורם גוטליב וענבי ודוד סרנה, תדי הגיע להישגיו הגדולים דווקא בפרויקטים העממיים.
בשנת 1979 יחד עם שתי בנותיו וחתנו פתח את אָטֵלְייֶה קיי- קיסלוב קיי אדריכלים. האטלייה הכריז על מסלול יצירה ובנייה מולטי- דיסציפלינארי המשלב ארכיטקטורה, אמנות, פילוסופיה, כלכלה וטכנולוגיה כעמודי תווך לתהליך התכנון האדריכלי.
תדי עזב אותנו לעולם שכולו טוב ביום שישי 25.5.1979. עבודותיו נושאות ערך נוסף, לא רק בזכות חוסר הראוותנות שבהן, אלא מעצם היות בנייניו ותכנון הערים שלו מיועדים לשימוש הציבור כולו. בין אם מדובר בחצר הפנימית של בתי הפטיו או בבינוי שכונות גדולות, תמיד העדיף את השימושי על פני המונומנטלי, את הפשוט על פני המסובך ובעיקר את האנושיות שממנה שואבת האדריכלות את זכות קיומה.
עד היום ממשיך המשרד לעבוד תחת השפעתו האדירה ולאור השראתו הנפלאה.