המכללה למנהל
הרצאה על ההתחדשות העירונית ברבי חנינא.
אנחנו רוצים להציג לכם היום אופציה שונה שמומשה בחיינו, תכנון תהליכי שנמשך מסוף שנות השמונים ועד והיום. מרקם מגורים מעורב המאפשר חיים משותפים של אנשים מרקע כלכלי וחברתי שונה. מרקם אשר מציע אופציה עדכנית של דפוס חיים אחר, במציאות ישראלית במאה העשרים ואחת.
רחוב רבי חנינא נבחר דווקא בשל חוסר הפופולריות והאנונימיות שלו. כבישים לא היו, הדירות היו נטושות ואטומות ורק חמש משפחות של יהודים וערבים התגוררו במקום. רחוב מתפורר, כמעט ריק, אפור.
הכוונה הייתה לייצר שכונה הטרוגנית באמצעות תכנון של דירות בגדלים שונים, המתאימות לדפוסים שונים של דיירים בשלל גילאים, בעלי רמות הכנסה שונות, החיים במסגרות משפחתיות מגוונות. תמהיל הדירות מסוגים ובגדלים שונים ומעורבותם של המשתמשים ביצירת המרחב אפשרה יצירת דירות בנות השגה ומרחב אורבני מכיל ומאפשר.
בניגוד למתחמי המגורים הסגורים ההולכים ונבנים במחוזותינו ומנכסים לעצמם חלקים ניכרים מהמרחב הציבורי באמצעות שערים וחומות, בחרנו ליצור קהילה אורבנית המשתמשת במרחב הציבורי כחלל אירוח. העיקרון האדריכלי שהנחה את התכנון היה שימוש בבנייה דלת תקציב אך עתירת תכנון. התכנון ביקש לאפשר בכל בית מגורים מגוון של אפשרויות, וחופש לעצב צורות חיים.
האינטנסיביות העירונית נוצרה מתוך פעולת ציפוף פנימה, במטרה ליצור עם הסביבה, קשר לא כוחני, להוסיף צורות חדשות של מגורים ועבודה, תוך הקשבה למגוון הקולות שעולים מן השטח, בין ריחות השוק ומושגי החלל המודרניסטי, צרוף של יפה ומכוער, מסודר ומופר.
מרקם רחוב רבי חנינא הינו 'מיכל', 'מצע', 'זרז' לכל רעיונות אלה.
אנו מציעים לאתר אזורים 'לא מושכים' בעיר ושם למצוא את היתרון שבקבוצה מספיק גדולה כדי ליצור מסה קריטית, אך מספיק קטנה כדי שלא לדחוק אוכלוסיה קיימת החוצה. לכל שכונה כזו אופי משלה שצריך לגלות בזהירות ולא בזחיחות ולהדגיש אותה.
מעל עשרים שנים חלפו עד שנפתח בית הקפה הראשון ברחוב, אבל הרבה קודם הזמין חלל הרחוב את השכנים מהשכונה לערוך במרחב הרחוב ימי הולדת, "סדר שני" בפסח וסוכה משותפת בחג הסוכות. הרחוב הפך לפלטפורמה קהילתית ולמרחב מעבר ושהיה להולכי רגל ולעובדים בסביבה.
הקולות מהשדרות ומהמאהלים בקיץ 2011 היו רחבים בהרבה מ– "תסדרו לי פתרון דיור ואז אשב לי בשקט". תפקידנו כאדריכלים הוא הרבה מעבר לתכנון דיור בר השגה וצריך לעסוק בתחומי מכלול חיי הקהילה, עירוניות וציפוף פנימה והמרחב הציבורי המשותף במאה ה -21.
אין טעם לחפש פתרון גורף המתאים לכל מקום ואין מקום לאוטופיה חדשה המוכתבת מלמעלה. יש ללמוד להתבונן בצורה רגישה ומעמיקה במקומות קיימים על צרכיהם החברתיים והפיזיים. ערים שלא יאפשרו לצעירים לבנות את חייהם בתוכם יזדקנו וידעכו.
ראוי להסתכל מחדש על פרויקט רבי חנינא ולשאול מה ניתן ללמוד מהתהליך הזה לגבי אפשרויות המגורים בעיר-
האם אכן ניתן לאמץ את הרעיון של דיור ציבורי שאינו גנרי אלא עתיר תכנון?
האם ניתן להפיק מהמהלך תובנות וליישם אותן במקומות אחרים, כאלטרנטיבה לתהליכי חידוש עירוני המבוססים על פינוי בינוי ועל החלפת אוכלוסין?
האם העיר תל אביב עדיין מסוגלת לאפשר לדור הצעיר מהלכים דומים לזה שעשינו כאן בשנות ה-90?