תחרות אדריכלים: הצעה
מבנה בר קיימא, חדשני ומשתנה תדיר, המשתלב בהרמוניה בהשתפלות החורש הירושלמי, אך יחד עם זאת בעל נוכחות מובהקת מזוהה וייחודית. הפרויקט נעוץ באדמה, מורכב מזרועות אשר עברו עיבוד- החל ממופע מורפולוגי אורגני (מיקום מוזיאון הטבע), דרך עיטוף מוזיאון המדע, עד למופע מורפולוגי מוסדר ומובנה (מיקום מוזיאון התעשייה). המוזיאון טובל בטבע העירוני סביבו, כך שהגבולות בין החוץ והפנים מיטשטשים והצומח מתקפל ועולה על חזיתות המבנה וגגותיו. הזרועות נעלמות באדמה וצפות ומופיעות מחדש.
מוזיאון 'הטבע, המדע והתעשייה' מתוכנן כך שישמש כרקמת חיבור השוזרת ומתווכת בין כל מבני השלטון והתרבות החשובים שסביבה - מבנים המתפקדים כיום כבדידים וללא קשר אורבאני מובהק ביניהם. מפרק הכניסה למוזיאון- תוסס וחופשי לציבור- מאפשר נגישות מצוינת וחיבור פעיל בין חלקי העיר בעזרת התגברות נוחה על הפרש הטופוגרפיה החוצץ כיום. שזירת הבנוי והפתוח (על הקרקע ועל הגגות) יוצרת טיילות שיטוט רציפות ומארג כלל עירוני של שטחים פתוחים, 'שדות' וטבע עירוני.
הסכמה הארגונית של המבנה פשוטה ונהירה ועל כן מאפשרת הן התמצאות וחופש בחירה והן גמישות. המבנה מורכב מזרועות אופקיות, עם כיוון הטופוגרפיה- המכילות את גופי הידע של המוזיאונים, ומחללי מפגש לאתנחתא וחוויה- כעין כיכרות רב מפלסיות המחברות את הזרועות האורכיות והקומות השונות. הצופים המתנועעים הופכים לנצפים ומהווים חלק בלתי נפרד מתצוגת המוזיאון. סכמת הארגון מאפשרת לשלושת המוזיאונים - הטבע המדע והתעשייה לתפקד הן כישות אחת והן כישויות עצמאיות ויחידניות.
חומרי המבנה נשענים על שפה של שכבות סלע: שדות- שדות של אבן ירושלמית מחוררת באור המאפשרת הצצות פנימה והחוצה, של 'זימים' מתכתיים, של שדות חקלאות, שדות מים, שדות שוטטות, ושל שדות של הצללות נעות וצמחייה נשירה. פנים המבנה ממשיך את השכבתיות הטקטונית, צבעוני ומשתנה בשקיפותו, בהתאמה מלאה לפעילות אותה הוא מכיל. המבנה כולו "חי ואורגני", נע ומופעל על ידי עונות השנה והמשתמשים הקבועים והמתחלפים; 'זימי' המתכת קולטים את אנרגית השמש מדרום ומחדירים אור טבעי מצפון, בקיץ גם משחררים את האוויר החם שנקלע במבנה. ההצללות הנעות משנות כיוון לפי שעות היום, תופסות רוח ומגוננות על ערב רב של צמחיה מטפסת מקומית, כמופע נע של שדה שיבולים.
הפרויקט שואב השראה מהנוף הטבעי והעומק התרבותי הרב- גוני של ירושלים. ייחודו נובע מתוך האתר עצמו ומתוך מטרותיו הטכנולוגיות המוצהרות. מאפייניו הייחודיים, הם אמנם הבסיס ליצירת זהותו האדריכלית, אך תפישת הקיימות המכוננת אשר בלב ליבו, היא ההצדקה והאמירה המכוונת של הפרויקט. מבסיסה והגדרתה, תפישה זו הינה פעולה המגיבה בראש ובראשונה על ה"יש". אקלימי, סביבתי, עירוני, חברתי, תרבותי ופרוגרמאתי.
במישור הערכי, המוזיאון מוביל קיימות חברתית- מקום מפגש לסוגי אוכלוסיה שונים, מגילאים שונים, אשר מתווך בין הידע, הפליאה והאדם. המוזיאון מייצר קהילה חדשה וכר צמיחה לשיח בין קהילות קיימות. המוזיאון מעניק לעיר, ללא תמורה, רצפים ירוקים ומארג של שטחים פתוחים, במקביל לשימוש רב תכליתי ובמשמרות פעילות לאורך רוב שעות היממה. המוזיאון מעורר תודעה כגורם המחנך לידע, להשתלבות ולתרבות.
במישור התכנוני, המבנה מתווך ומקשר בין השטחים הפתוחים והטבע העירוני. גיאומטריית הזרועות מאפשרת לטבע לחדור ביניהן, לטפס מעליהן או לעבור מתחתן כך שנוצרים יחסי הרמוניה וטשטוש גבולות בין "התרבותי" ו"הפראי". המוזיאון, מעשה ידי האדם, אינו נתקע כטריז בטבע המפריע לקיומו אלא זורם ומשתלב בתוכו מבלי לאבד מנוכחותו המובהקת. הבניין צומח לאורך המגרש וקווי הטופוגרפיה, כיפוף זרועותיו מייצר הפניית חזיתות לדרום- עבור קבלת שמש לחימום בחורף והצללה אופקית נוחה בקיץ, לצפון- עבור הכנסת אור טבעי, ולמערב- עבור קליטת רוח מפולשת לקירור המבנה בערבים ובעונות מעבר. השקעת חלק מהמפלסים על חזיתותיהם בבטן האדמה מאפשרת ויסות גיאותרמי במבנה. השימוש בגיאומטרית הגגות מאפשר הולכת מי גשם בחורף ועיבוי מי טל לילי בקיץ ע"י דפנות עיליות כפולות. אגירת המים לטיהור פיזיקלי וביולוגי, כחלק מתצוגת המוזיאון, מאפשרת שימוש מחדש להשקיה והדחה. שימוש בדופן תרמית כפולה המורכבת משטחי זכוכית מרושתים מערכת פוטו- וולטאית, רפרפות הצללה מווסתות ודופן מבנה כהה, יוצרת כליאה של אויר מחומם בחורף והסעת חום בקיץ בעזרת שליטה על סוגרים עליונים.