ניתוח אדריכלי: בית הבאר- יפו
בית הבאר, הממוקם באזור צפון יפו המתחדש, הנו דוגמא ייחודית לבנייה החדשה ביפו ולדרך בה אימצה בטבעיות עקרונות בנייה מוסלמים עתיקים, יחד עם רצינות של העת המודרנית וחדשנות עכשווית. הבניין ממוקם בלב רחוב רבי חנינא, מוקד העניין המחודש ביפו הצפונית בעשור וחצי האחרונים, בין מתחם שוק הפשפשים הססגוני, ובין רחוב יהודה מרגוזה- עורק היציאה היחיד של מערב יפו, לצד כנסיות הגובלות ברחוב יפת.
בסיסו של בית הדירות הוא מבנה עותומאני בן 200 שנה, אשר לפי השערות ארכיאולוגיות שימש כמשק חקלאי בפרדסי האזור. המבנה העתיק בנוי ארבעה מודולים של קשתות כורכר כפולות כשלצדן באר בעומק 25 מ'. אין מידע לגבי המתכנן, בעל הנכס המקורי ותאריך הבנייה המדויק. המבנה שימש בשלושים השנה האחרונות כבית חרושת לחמוצים ונמכר בשנת 1996 על ידי חברת עמידר ליזם פרטי.
המבנה המקורי והבאר עליה הוקם שוקמו וחוזקו, מעליהם נבנה בניין חדש למגורים ולצידם נחפרה קומת חניון. משיקולים כלכליים ופרקטיים הוחלט לייצר בניין בעל שני כניסות נפרדות; כל אחת למחצית יחידות הדיור בבניין. תוכנן תמהיל דירות עשיר על מנת להצליח ולפנות לסוגי קהילה שונים, וכדי לשמר את רב- גוניות האזור. הדירות, חלקן דו מפלסיות, נעות בין 60 ל- 120 מ"ר, ומחולקות כך שבקומת הקרקע נמצאות דירות הגן, קומת הביניים הראשונה בעלת דירות קטנות, קומת הביניים השנייה דו מפלסית ולדירות הקומה העליונה יציאות גג פרטיות.
המבנה כולו משדר פשטות צורנית וניקיון מודרניסטי, אשר בא לידי ביטוי במיוחד בחתך הקורבוזיאני של הדירות הדו- מפלסיות וגרמי המדרגות המחלקות את החלל בתוכן. חום ותשוקה ארציים באים לידי ביטוי בחזית המזרחית הראשית, המהווה הגורם המקשר של המבנה עם סביבתו הכמעט כאוטית. שילוב כמו בלתי אפשרי, אשר ניתן לזהות לכל אורך ההיסטוריה הקצרה של הבנייה היהודית המודרנית ביפו.
בבואנו לבחון את ראשית בנייתה של תל אביב, נבחין כי חדירת המודרניזם לאזור, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, הציגה שני דגמים של השתלבות במרחב: הדגם של תל אביב החדשנית והדגם של יפו המסורתית. בניגוד לחדשנות המרקם, האידיאולוגיה הקולקטיבית וקצב הפיתוח, שקיבלו ביטוי סוחף בתל אביב, המודרניזם ביפו השתלב בצמיחה אורגנית וקיבל בעיקר צורה של מילואות. הבנייה היהודית ביפו נשענה (ואולי אף נשענת) לא רק על צורות סידור אירופאיות, כמו בחלקה הארי של תל אביב, כי אם גם על תכנית הסידור הערבית- מסורתית הבנויה על בית הפונה פנימה אל תוך חלל מרכזי בר- אוורור, ובתקופות מאוחרות יותר גם בהיבט אורבאני; כסביבה עירונית צפופה ורציפה להבדיל מעיר הגנים המבודלים של תל אביב הצעירה.
התכנון בבית הבאר שואב את כוחו מהדואליות ההיסטורית של האזור והתוצר האורבאני פרום השוליים שלה. הבניין ניזון מחוסר התכנון המקומי. בליל השפות הנשמעות כמו גם הצורניות של הסביבה שוקקת החיים, מהדהדות מחזיתותיו כמו גם ממשתמשיו. על ידי שכבתיות של מסכים מחוררים בשלל צורות, נוצרים משחקי אור פנימיים וחיצוניים (ביום ובלילה- בהתאמה)- כמו משראבּיות מודרניות היוצרות מיסוך בין הציבורי והחיצוני לפנימי הפרטי. חומרי הגמר מייצרים ניגודיות של קשיחות (טיח אפור וקונסטרוקציות פלדה חשופות) מול רכות (שכבות המסכים דמויי הרקמה) ומחזקים את תערובת החומרים של האזור כולו. סוכות המתכת התלויות נותנות טון ארעי למבנה ומאזכרות את מסורת האירוח היהודית- מקראית, ואת הבנייה הנוודית- תרומתה האדריכלית.
שפת הרבדים של הבניין, חומריותו המפתיעה וסידורו החדש את המרחב האורבאני סביבו (בדמות ככר עם עץ תות וגינות נסתרות), יחד עם הפרוגראמה הערכית אשר הנחיל לאזור, יוצרים רצף אמין עם מתחם שוק הפשפשים, הבנייה המסורתית הישנה- הצביון המקומי וקול החידוש הבלתי נמנע בעיר.
תכנון הנעשה כהרהור על הסביבה וכאמירה על חיי היומיום, תוך הקשבה למגוון הקולות העולים מן השטח. בין מה שהיה ומה שיהיה, בין ריחות השוק ומושגי החלל המודרניסטי, צרוף של יפה ומכוער, מסודר ומופר. התכנון מהדהד דיאלוג שייחד את שכונות העיר בעיקר בשנות ה-60, אנשים מתרבויות שונות ושפות שאינן מתחברות, וחלל השואב את התוקף שלו מהפערים האלה ויוצר חיבור ביניהם.
שהרי ארכיטקטורה יכולה לתת דרך רבת פנים לראיית המציאות ומצע לפעילויות דמוקרטיות שוות למקום לבודד ולחברה.
תכנון רחוב רבי חנינא כולו קיבל את פרס אילון להתחדשות עירונית לשנת 2000.