מרחב האפס וריבוי קהילות

מחשבות על רמלה

ארכיטקטורה

דומה כי  באופן כלשהו התנתקה האדריכלות בעשורים האחרונים מתפקידה הראשוני וממהותה ההומאנית- עקרונות רחבים, קמאיים שלא נשכחו וחשוב שנחזור לאמצם- מחסה; שבטיות; קהילה; נקודות מפגש; פלורליזם; אירוח; אחריות; נוף עירוני; טבע חופשי. תוך ידיעה כי תפקידה של האדריכלות בראש ובראשונה אינו לייצר כי אם לאפשר, עלינו להיות כר צמיחה, מצע לאותם עקרונות. העתיד נעוץ בציפוף עירוני, לשם עלינו להפנות מירב מאמצינו. האמצעי הוא קיימות; השימוש בקיים ומיצויו עד תום. המחזור האורבאני, כארגז כלים הוליסטי, מאפשר שימור וחיזוק של מסורות שכונתיות. תוך שזירה של סיבים מחזקים לתוך המארג החברתי ההטרוגני, ניתן להוביל לקידום, שגשוג ומוביליות חברתית.

רמלה

העיר רמלה, כיצירה תרבותית מורכבת  ניתנת להפרדה לפרודות פיסיות, פסיכולוגיות וחברתיות - רכובות תהליכים פוליטיים, כלכליים והיסטוריים.  על מנת לקרוא  את העיר, להבין אותה במיטבה, עלינו לבחון את אותן פרודות ואת הפוטנציאל שלהן ליצירת מרחב שוויוני, מקיים ונגיש ובו זמנית לאתר ולחקור את נקודות הכשל  הדורשות טיפול, עידוד ופיתוח. רמלה מאופיינת ברקמות מפוזרות, מפוררות, עשויות טלאים טלאים. יש בה חורים מרחביים, פצעים מושרשים והיא מפוזרת ללא רצף עירוני או מחברים פיזיים המאפשרים לגשר על הפערים החברתיים.  הריק מאופיין בצלקות עירוניות,  מרחבים המכילים נתק- פער כמצב כרוני מתמשך ובעל השפעה סביבתית נרחבת. מבנים שנהרסו אחרי המלחמה לדוגמא, הותירו אחריהם פצע מהדהד, כתם המכיל תזכורת לעבר רווי סבל, להווה מתסכל ולעתיד חסר תקווה.  הצלקות העירוניות אינן תוצר ישיר של תכנון קלוקל, אלא הן טומנות בחובן משהו עמוק יותר; מצב בו העיר אינה מכירה ביכולתה, קופאת על שמריה ומגנה על הצלקות כפחד משינוי.

רמלה של תחילת האלף השלישי, עיר שנושאת עבר עשיר על כתפיה, כזו הרוויה באתרים היסטוריים ומשפחות ותיקות, עדיין מקיימת מגוון אנושי מרתק הנעדר אפשרות להזדהות מקומית. היא מעורבת, מכילה אפשרות ממשית לשותפות ואינטגרציה, כזו אשר עדיין אין לה חזקת קיום בפועל. מכאן גם נובע הצורך לעורר אותה לפעולה, להמיס את הפחד ולצאת לקראת חיזוק חברתי ותיקון פיזי.

ביקורת

הנתק המרחבי הוא סימפטום או תוצר של נתק חברתי, של אי הכרה, גזענות ושנאה. לתושבי העיר חסרה האפשרות וההזדמנות לזהות אזרחית- מקומית, עירונית. נטען כי כל עוד קבוצות מקומיות בעיר שרויות ב"משבר זהות",  דהיינו מבססות את הזהות שלהן על העדר העצמה אישית וקהילתית, לא תהיה היכולת לתושביה לייצר זהויות מקומיות שירכיבו לבסוף זהות קולקטיבית ולא תתאפשרנה אינטראקציות חברתיות בסיסיות בין אזרחיה. כיום הגדרת הזהות האישית (והמרחבית) ברמלה, מהווה לרוב תוצר של אנטגוניזם. זו זהות המבוססת על כעס, תחושת כאב, על כפייה חברתית, על סבל מוחשי ועל הגדרת העצמי באמצעות שלילת האחר. זוהי זהות כברירת מחדל, ועל כן מקיימת קושי אמיתי בביסוס ביטחון אישי וביצירת זהות אזרחית.       

מהלך

ללא זהות תרבותית, חברתית ומרחבית , גם אם היא פלורליסטית ביסודה, של כל קבוצה וקבוצה לא יווצרו התנאים הבסיסיים לאינטראקציות אנושיות: יחסי שכנות, פיתוח האינדיבידואל, אירוח, שיתוף מסחר וכו',  בהעדר תנאים חברתיים אלו לא תתאפשר זהות אזרחית . הזהות האזרחית מהווה מנוע למוביליות חברתית ועל כן אינה יכולה להיבנות בצורה איקונית בלבד, היא תלוית תחושת גאווה ושייכות למקום. הדיון בהענקת זהות באמצעים אורבאניים חיוני לתהליכי התעצמות עירונית ויכול להוביל את רמלה למקום בו לא עוד תהווה כברירת מחדל לתושביה.

כוונות ('מרחב האפס' ונגיעות אזוריות)

בעזרת שתי פעולות מקבילות; האחת חד משמעית וגורפת והשנייה נקודתית ועדינה אנו מאמינים כי אולי ניתן יהיה לייצר את הבסיס המרחבי לצמיחת הזהות האזרחית ה"רמלאית". בבסיס הפעולה הגורפת עומד ייצור 'מרחב האפס' לאורך רחוב הרצל וסביבתו המידית. מרחב זה יהיה מסוגל להכיל את הקונפליקטים המקומיים ולאפשר את קיומם, החיכוך בו יהיה כה טעון עד כי יבטל את עצמו, יתמוסס. ניתן לדמות זאת לחוף ים או יער, המקום בו ההתמוססות נפגשת עם ההיתכנות -ההגדרה. מסיבה זו אין בו סממן של זהות ועל כן הוא מאפשר כל זהות, ובראש ובראשונה את הזהות העל האזרחית.

הפעולה הנקודתית ה"אזורית" מבקשת לבחון את רמלה דרך הפרודות המרקמיות הייחודיות הקיימות בה והקשרים ביניהן. לקרוא את העיר כשכבות שכבות עמוסות מטען אישי – אינטימי; קהילתי- שכונתי; וציבורי- עירוני . פעולה זו תוביל ליצירת רשת, תשתית, המקיימת "היררכיה פתוחה", זרימה עירונית המבוססת על חיזוק ההקשר המקומי בין אינטראקציה חברתית תוך- קהילתית ואינטראקציה חברתית חוץ- קהילתית. ההיררכיה הפתוחה מאפשרת את מעבר התנועה העירונית בין הרחובות העמוסים והמרחבים המצולקים,  היא מתבססת על היכולת ליצור מרחבי זהות וגאווה קהילתית מקומית בכמה רבדים, הנובעים מרמת האינטימיות שהם מקיימים בינם לבין עצמם ובנקודות משיקות לעיר ולמרחב האפס.

מרחב האפס

גישתו של קלוד לוי שטראוס ('אנתרופולוגיה סטרוקטורלית') שהתגבשה בעקבות ניתוח על הפיזור המרחבי של בניינים בווינבאגו, גורסת כי התפיסה של מרחב פיזי וחברתי תלויה בהשתייכותו הקבוצתית של הצופה: אפיון חברתי המבוסס על גרעין טראומטי קבוע או אנטגוניזם יסודי מושרש ייהפך לסימבולי ויוביל לחוסר איזון ביחסים החברתיים, מה  שיימנע מהקהילה, בסופו של דבר, להיעשות לשלם אחד.  הפתרון על פי שטראוס מצוי בשלילת סימול הנוכחות והתקפות של שייכות לקבוצה חברתית וסיפוק מרחב בו כל חברי השבט יכולים לחוות את עצמם ככאלה, כחברים באותו שבט.

מרחב האפס הינו מרחב תרבותי, תודעתי ורגשי, הנקי מאינטרסים שאינם תוך- מרחביים. על מרחב האפס להיות מרחב ניטראלי המכיל את שלל הקבוצות המרכיבות אותו, נקי מסממני זהות או היכולת לזיהוי מרחבי של הקבוצות השוהות בו.  הוא בעל תפקיד משמעותי בהצפת הקונפליקטים והשוני החברתי ומאפשר מגע ראשוני, מפגש, תהליך של אינטראקציה, שיח ואולי אף שינוי. זהו מקום בו כולם זרים וכולם אורחים כך שהמפגש מתחיל במעמד שווה וממשיך, מכורח עצמו, בעדינות, (כחלק דינמי ומשתנה) עם הזרימה העירונית, עם צרכי התושבים, כמועתק ממקום אחד לאחר. יש לציין שמרחב האפס במהותו אינו מאפשר את ניכוסו על ידי אחת הקבוצות.

אזור חיץ של אף אחד ושל כולם. מקום ליברלי חסר הגדרה. אזור פלורליסטי המקדם בברכה כל אחד על אלף שיגיונותיו. לכל אחד בו מקום- גם אם רק בכדי לעבור. באזורים אלה בעצם ניתן לראות בבירור רב את אותה הטרוגניות תוססת ההופכת עיר למטרופולין ומחייה אותה בכל פעם מחדש. באמצעות ייצור פלורליסטיות דמוקרטית המבוססת על ייחודיות, גבולות, והתמוססות, ניתן לאפשר מקומות מכילים- לא בהכרח פותרים- אלא בעלי קיימות וזכות קיום.

בפעולה זו רחוב הרצל מקבל תפקיד כרצף, כגבול מאפשר וכחומה פעילה.  הוא מרחב דו צדדי, כאשר ממשק אחד של הדפנות שלו מחולל את העיר והממשק השני מחייב את מערכות היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לקהילה. מרחב האפס נתפס מבחינה מטאפורית ותכנונית כיער מתמשך התחום בין שתי דפנות. בדפנות מרחב האפס תווצר בנייה בטיפולוגיה חדשה שתהווה חיץ לאזורים המשויכים לקהילות המשיקות או לדופן הפעילה. מרחב האפס מהווה סוג של חומה פעילה המאפשרת זליגה של אותם אזורים קהילתיים חיצונים פנימה אבל מסנן אותם מפני סימני זהות ושייכות.

"יער" הינו דבר בסיסי וניטראלי, ריאה ירוקה הכרחית בעלת מהות ותפקיד.  בדפנותיה עולה וממשיכה ורטיקאלית, מהווה מסננת נוספת למרחב הפנימי המשוחרר מכל מסמן זהות חיצוני או שייכות. בתוך המרחב עצמו מתבקש יער מפורש, רצף פרוגרמתי על פי מערך של מבננים וביתנים, המהווה אזור שהייה ושוטטות שניזון מהדפנות הפעילות. אותם מבנים וביתנים שמהווים דרגה שנייה של "יער" מתרכזים באזורי מפתח ומכילים פרוגרמות תומכות- שוטטות בין אם ברמה המסחרית, או הציבורית -כלל עירונית.

דפנות מרחב האפס בנויות כך ששלושת המפלסים הראשונים משמעותיים לעקרון הניטרליות ולכן גם מחזקים את חוסר שיוך הקרקע: מפלס הרחוב והקומה הראשונה  מכילים פרוגרמות מסחריות וקהילתיות, בעוד המפלס השלישי קהילתי-פרטי. מעל שלושת המפלסים הללו נעשית בנייה ביתנית במחשבה ליצירת טיפולוגיה חדשה (קוסמופוליטית) של מגורים מסוג חדש המאפשרים אינטראקציה ואין להם הגדרה או זהות קהילתית חיצונית. הבנייה הביתנית נשענת על הערכים של האירוח והשייכות המעורפלת הנגזרת מהיער. לא רק טיפולוגיה חדשה ומשוללת זהות או שיוך, אלא גם חלק באותו אזור אירוח מאפשר. בנוסף, מאחר והפרויקט קורא למגוון ופלורליזם, גדלי הדירות וסוגי הדירות משתנים כדי לאפשר מארג וערב רב של משתתפים. בחירת הפרוגרמה הקהילתית תעשה לפי המיקום על תוואי מרחב האפס והצרכים הסביבתיים הנובעים ממנו. לדוגמא, במחבר המרכזי עלתה המחשבה לייצר מכללה עם ספריית מולטימדיה, אזור אינטרנט ומחשבים לילדים. מרכז ספורט גדול "על קהילתי" (שמשרת את ככל אוכלוסיות העיר), בית ספר לקרקס ואולמות תיאטרון ניסיוניים. פרוגרמה זו ואחרות מעודדות "עמק שווה" של מופעים עירונים ואינטראקציות חברתיות, כלומר, מרחב האפס גדול מסכום מרכיביו.

דוגמאות לטיפול מרחבי | קהילתי בשלוש שכונות

במקביל ליצירת מרחב האפס וכמהלך הכרחי בו-זמני, נרצה לגעת במרקמים הקיימים של רמלה ולשתול בהם את המחוללים המתאימים שיניעו צמיחה, העצמת, זהות קהילתית וגאווה. ניסוח תזה המציעה שימור, חידוש ותכנון בר קיימא, על פני הגירה ופינוי וזאת באמצעות הקשבה לצרכי התושבים, יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד. חיזוק סימני הזהות המקומיים המבוססים על המצב הקיים ועל הצרכים הקיימים.

העיר העתיקה- יצירת האפשרות וקבלתה של השניות באינטראקציה הישירה והעקיפה של קהילת המקום עם שאר העיר, תוך כדי ציפוף ועיבוי עירוני ובנייה מוכוונת דור שני. מערך היררכי של פעילויות ורחובות; תחילתו במעגל הראשון- מקסום נקודות מגע אינטנסיבי בין העיר והשכונה  (דרך מלאכת אוּמנות, רוכלות ומאכלי עדות). המשכו במעגל שני, חלקה המסורתי יותר של הקהילה, לו נחוצים מידוּרים והדרות מסוימים טרם יאפשרו פתיחות (ככרות פנימיות חצי מוסתרות וחצי סגורות או מטבחים משותפים שחזיתם סדקית). לבסוף, במעגל הפנימי ביותר, האינטימי, המופנם, (אשר אינו מזמין) לב ליבת הקהילה ובו מרחביה הציבוריים, פעילותה האישית. סביב הצלקות תצמח ליבת הקהילה. חיזוק השוטטות הספוראדית של הסמטאות והקשר הקהילתי בין בתי האב מבחינת תעסוקה ויחסים קהילתיים פנימיים תוך כדי יצירת ממשקים חדשים שמקשרים אותם לרחובות העירונים יותר.

השיכונים- השיכון הציבורי ברמלה, מהווה צלקת נוספת בדמות השטחים "הירוקים" המוזנחים הפתוחים בין שיכון לשיכון, תוצר של זמנים בהם הייתה יד מכוונת ממשלתית וניסיונות להשתמש באותם שיכונים כמכונת יציקת העולים החדשים לתוך תבנית ה"ישראלי". אחד המניפסטים היה מניפסט שדן בשוויוניות, בשוויון ובמחיקת האינדיבידואל. בשטחים אלה היינו אמורים להיות שווי ערך. הניסיון הכוחני ואולי הנכון לזמנו להשתית את אותה אידיאולוגיה, כשל לאורך הזמן ולא נטמעו אותם ערכים של שותפות, שיתופיות וקהילה. השטחים נשארו מוזנחים כתזכורת רועמת לכך. יש לפעול להפרטת והחכרת השטחים הפתוחים המשותפים לשימוש קהילתי בחלקו ופרטי ברובו, כחלקות חקלאיות עירוניות מוצמדות. בניית שדרה מקשרת למרחב האפס כשידרתהּ הקהילתית והמסחרית של השכונה ולבסוף בניית מעטפת גמישה מסדירה לשיכונים והגדלת נפח המבנים על יחידות הדיור שלהן. כל זאת תוך מתן אפשרות לביטוי האינדיבידואל ויצירת קהילה.

לסיכום,

התיקון המרחבי ברמלה נשען בראש ובראשונה על החוזק האנושי שבה, חוזק קהילתי ואישי. הוא משלב טיפול מקומי עדין, אל מול פעולות גדולות, משמעותיות וגורפות. הוא מצריך התעסקות במרחב האפס וברצף העירוני אל מול העצמת ה"שוליים" והקבוצות המקומיות הקיימות. הוא מחויב להיות קונספטואלי וקונטקסטואלי בו זמנית. כזה המבוסס על יכולתו של המרחב הבנוי להיות מחולל סביבתי המאפשר שזירת יחסים חברתיים, כלכליים ואורבאניים. כזה הנשען על קיימות ובבסיסה מיצוי הקיים ועידוד הקיים. בייצור הטרוגניות פלורליסטית- דמוקרטית. בעשייה, סובלנית ומלאת חמלה; עלינו לאפשר מקומות מכילים, לא בהכרח פותרים, אלא בעלי קיימות וזכות קיום, שכן עלינו לעודד שימוש בתשתית קיימת והפניית האנרגיה לקיים, לא באמצעות אידיאליזציה של המציאות, אלא באמצעות עידוד "הזהות המיוחדת", כמהלך מעורר חיות ויצירת רשת מאחה, קהילתית.