תבניות נוף וזהויות מרחביות

מסה על אדריכלות

הקדמה

בחיפוש אחר קווים מנחים לתכנון פני הנוף העירוני בתל אביב, מאז קום המדינה ועד ימינו, חוזרת ועולה סוגיית המגורים כעוגן, הטווה סביבו את שלל הפעילויות העירוניות, מארח את התרחשויותיה בחיקו ומהווה יסוד לתכנון השכונה או לשיקוף היחסים החברתיים בה.  הבחינה של גודל ומקומיות עברה תמורות רבות מתקופת ה"ציונות המוקדמת" (כפי שתקרא בסמינר זה, ומכוונת למפעל הבנייה הציוני המאפיין את קום המדינה), לתקופתנו "הציונות המאוחרת", ציונות המהווה נגזרת של הקפיטליזם המאוחר וניזונה מדגשים לאומיים פוליטים וממעבר החלטות שיתופיות לידיים פרטיות.

המעבר בין שתי תקופות אלו מתבטא בראש ובראשונה במעבר בין השיכונים למגדלים, בשינוי הערכי שעברו המגה- סטרוקטורות הישראליות, פרי עבודותיהם של אדריכלי הארץ, בפועלם להנכחת השיתוף והיחסיים הקהילתיים בבסיס מכונת המגורים דאז, למכונת המגורים העכשווית. המרקם העירוני החדש משקף מערכת יחסים המשעתקת את הדיכוטומיה בין מרכז ופריפרייה, לדיון הפנים עירוני בין שכונות עוני הנמצאות לצדי שכונות יוקרה נבדלות באופיהן ובגובהן בתל אביב.
באמצעות הופעת מגדלי המגורים,  ניתן לבחון את המעבר בין אופקי לאנכי, בין תפיסות של פיזור לתפיסות של ריכוז, בחיזוק אלמנט השליטה על המרחב ובהשפעה המיידית של  האוביקט החדש על היחסים החברתיים והזהות המרחבית הקיימת.

כיצד משפיע המעבר בין תבנית נוף אופקית לתבנית נוף אנכית על הזהות העירונית? בטענה כי מעורבות יתר של הכלכלה הפוליטית בסביבות היומיום מטילה ספק ביכולת בניין המגורים להוות נכס פרטי אך משותף. ואולי חמור יותר, מטילה ספק ביכולתו להיות מחולל סביבתי בעל תפקיד מכונן בשזירת היחסים החברתיים, הכלכליים והאורבנים הנובעים ממנו.

מי גדול יותר?

שאלת הגודל בעיר הישראלית, העסיקה את הדיסציפלינה האדריכלית עוד מימיה הראשונים של המדינה, הצורך בהקמת בית על כל משמעותיו, הוביל לאינספור תכניות אורבניות העוסקות ביחיד ובחברה, בקהילה מתגבשת ובתרגום רעיונות חברתיים וסוציולוגים לבסיס זהות הבנייה העירונית.
שיאה של המגמה המבזרת, המאפיינת את הציונות המוקדמת,  הגיעה בשנות החמישים עם "תכנית שרון", תכנית אב ארצית המבקשת לטוות מדינה שלמה יש מאין מתוך חדרי התכנון של משרד השיכון. בחירה בעול הנחת תשתיות, בבינוי רופף ובמדיניות סְפר, על מנת לייצר כ- 400 ישובים חקלאיים ועוד כשלושים עיירות וערים חדשות, הטביעה את התבנית האופקית לשלושים השנים הבאות.

התקופה שבין קום המדינה למלחמת ששת הימים היוותה כר צמיחה ופתח לבנייה מרווחת לפי קודים מעודכנים. הגישה לשטחי בנייה בלתי מוגבלים באופן יחסי למאבק המתמשך לצמיחה של העיר בתקופת המנדט (סיפוח שטחי הכפרים הנטושים, מושבות הטמפלרים והריבונות האזורית) וההיקשרות לרעיונות המודרניזם הניעו שינוי מבני ופוליטי אשר השתקף במרחב. האדמות החדשות, יתומות מבעלים, הועברו לניהול ממסדי כולל, כך שהתאפשר ביצוע נרחב של מודלים אדריכלים מודרניים (לה קורבוזיה בראשם) לתכנון המרחב; שלילת העיר הישנה, ריכוז שיכונים בצפיפות נמוכה והפרה אזורית בין סממני העיר (מגורים, עסקים ופנאי).

הקשר בין המתכנן היודע- כל לבין השלטון החולש על הכל, יצר הגמוניה פטרנליסטית לפיה נכתבה הזהות המרחבית הפרטית והקיבוצית בארץ ובתל אביב יפו בפרט. במרחב המתארגן התגלה פער נכסים בין הממסד לאדם הפרטי, אשר שיקף בסופו של יום את תצורת הקשת החברתית בעיר. החברות הציבוריות (בבעלות הממשלה, המפלגות וההסתדרות) החלו בונות שיכונים מודרניים מרווחים מוקפי גינות, מוסדות ציבור ומרכזי עסקים חדשים הנושקים ל"בוסתנים עירוניים" והכתיבו למעשה את אזורי הכיסופים החדשים של העיר. בתי 2-4 הקומות ה"רגילים" של העיר וסביבתם הרב- גונית נתפסו כלא- מתאימים למגורים נאותים, פועל יוצא של התיאוריה והאידיאולוגיה האדריכלית המודרניסטית, אשר הפכה מנוף נדל"ני בידי הממסד. תושביה האמידים של העיר החלו להעתיק לרבעים החדשים, ואזוריה הפרטיים של העיר החלו סובלים משכחה והזנחה. תשתיות נוצקו באזורים החדשים ומרכזי שכונות עוטרו בגנים, מרכזים מסחריים ומגדלים אשר תרמו להרחבת הפערים.

עד שנת 1967 הושלמו 72 מבנים "חריגי גובה", בני 8- 17 קומות[i], מרביתם למגורים ומקצתם למטרות עסקים תיירות וגופי ממשל שונים, כמעט כולם היו קשורים לגופי שלטון ומפלגה באופן חלקי או מלא, גם העסקיים שבהם . האזורים הפרטיים הפכו אזורי ספר, למיקום האוכלוסייה ה"חלשה" ולריכוז העולים חדשים. הבנייה המאסיבית לגובה סומנה כאמצעי כלכלי לפינוי המעברות ושכונות הצריפים, אליהם התייחסו כצלקת מביישת סביב טבורה של העיר המתפתחת.

הצלחתם "המזדקרת" לעין של המגדלים החדשים וההוכחה בת העשור כי קיום המדינה אפשרי, הולידו עניין הולך וגובר בתפיסות אדריכליות חדשות. תחרויות נעשו על שטחים ציבוריים טעונים (אזור מנשייה וכיכר המדינה) ואדריכלים בעלי שם הוזמנו מכל העולם (יו מינג פיי, אוסקר נימאייר, מיס ואן דה רואה ועוד). השיח התיאורטי החל לרקוח וכלל הפרויקטים דיברו בשפה חדשה. המעבר, עדיין תיאורטי גרידא, מתפיסה ריכוזית של פיזור ליוזמות מפוזרות של ריכוז מבוסס גודל, החל צובר תאוצה.

הסיסמא "מן העיר אל הכפר" שאפיינה את המדינה בראשית דרכה, הוחלפה בניסיון עצמי לשינוי מעמדי; מחיקת דמות המדינה המתפתחת בעזרת סימפטומים של מדינה מפותחת. הניסיונות להנדס את העיר ולנתב את כוחות השוק על בסיס צירים שתוכננו על ידי הממשל החלו מפנים מקומם אט אט לשיקוליה הכלכליים של היזמות הפרטית. לאחר עשור חלוצי של רציונאליזם מגויס, מקום המדינה ועד שנות השישים, נחשף הציבור למורכבותו הפוליטית והתרבותית של מרחב חדש. היה צורך בשמות גדולים מהעולם על מנת לנטרל את איום הגודל ובושת הראוותנות. השיח התיאורטי דן בנופים "מעשה ידי אדם" וב"צורות בקנה מידה המוני", אך על אף שדה הרעיונות הרדיקליים שהתפתח בארץ באותה תקופה, לא נבנה ולו פרויקט אחד.

לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל השבעה והחזקה של גבולות 67 חיפשה דרכים חדשות להגדרה מרחבית ריבונית. בין רגע התחלפה אדריכלות פריקה, עצמאית, לא רשמית ויומיומית אם כי תיאורטית מעיקרה, באדריכלות רשמית, ממלכתית בחזותה, לאומנית בגלוי, אך עם זאת יותר ויותר פרטית. הבועה ההגמונית השלטונית נסדקה, והדרך נסללה לשזירתה הכובלת של האדריכלות בכלכלה החופשית. מעורבות הממשלה בשנים הבאות גברה על אף רצף  המשברים הפוליטיים והכלכליים שפקדו את הארץ. אל מפעלי השיכון הממשלתיים הצטרפה עתה בנייה מרוכזת לגובה שנועדה להביא ל"חיסול משכנות העוני" בדרום ומזרח העיר.

במהלך השנים 1967- 1977 הושלמו בעיר 296 מבנים גבוהים, רובם המכריע למגורים[ii].  פרויקט השיקום בדרום העיר אמנם היה נרחב אך עם זאת חד פעמי ונחות באיכותו בהשוואה לבנייה המקבילה בשכונות עבר הירקון. היה זה ניסיון פינוי שכונות נכשלות שנלמד מארצות הברית ואירופה, אם כי גם שם נחל כשלון, תושבי הדרום מיאנו לעזוב את בתיהם צמודי הקרקע לטובת דירות שיכון במגדלים. בצפון לעומת זאת מותגה השכונה החדשה רמת אביב ג' כבסיס להצלת העיר מהגירה שלילית של השכבות החזקות. תכנית מתאר מרווחת וירוקה במיוחד, צפיפות דיור נמוכה, שטחי ציבור גדולים והכל נבדל משאר העיר והאוכלוסיה. המילה "יוקרה" נקשרה מעתה למגדלי המגורים החדשים ברחבי העיר.

עם המהפך הפוליטי באו אל קיצם מפעלי השיכון הממשלתיים הגדולים והפערים בין האזורים נשארו בעינם. הממשל החדש העדיף את ההון הפרטי ומערך התכנון העירוני החל לצדד. לראשונה מאז הקמת המדינה,  הושמו בעלי מגרשים פרטיים במרכז. מספר המגדלים החדשים בעיר הצטמצם לכדי מחצית, אך אלו שהוקמו היו גבוהים ומפוארים מבעבר. ההשקעה הכספית בעיצוב חזית ייצוגית "חסרת בושה" בישרה את התמורה העמוקה שחווה המרחב. שמרנות פוליטית, ירידה במעורבות הממסד ועליית חלקו של המגזר הפרטי היו תוצר ישיר של השתרשות הקפיטליזם המאוחר בארץ והפוסט- מודרניזם כמייצגו הוויזואלי. הויתור התקופתי בעולם על תכנון עירוני כולל המכוון למטרות חברתיות והפרטת מטלות ושטחים- קודם לכן בטיפולו של הממסד, עוררו בתל אביב יפו הפרטה של משימות עירוניות כמו בניית מבני ציבור, הקמת חניונים, סלילת כבישים, שימור וגינון בתמורה להעלאת רף זכויות הבנייה. מגדלי השרד החדשים הופנו לשכבות החזקות שלא הושפעו מהמשבר המדיני. מתוך מכלול המגדלים שנבנו מאז המהפך הפוליטי רק תשעה נבנו על מגרשים פרטיים או פרטיים בחלקם.

מעורבות הממסד נותרה גבוהה ואף גברה, השינוי בא לידי ביטוי בסדר העדיפויות. בעוד שהצטמצמה ביותר הבנייה המשקמת והמשכנת, הבנייה למטרות עסקיות ומסחריות הפכה ליקרה ויוקרתית מבעבר, הפער בין האזורים בעיר גדל שבעתיים. תכנית מתאר חדשה קראה לחזרה למרכז העיר ה"היסטורי" ולעירוב שימושים ורב גוניות בעיר, אך בד בבד תמכה בשיטת תכנון נקודתית, תוצר של כוחות שוק ואינטרסים כלכליים, ונמנעה מלתכנן מלמעלה את העיר כישות אחת.

ההפוגה בשפל הכלכלי והמדיני בין האינתיפאדות, חתימת הסכם אוסלו וחלום בועת ההיי- טק חידשו את הבנייה בעיר, לאחר תקופה ממושכת של קיפאון.  עד שנת 2001 הושלמה הקמתם של שלוש מאות ושמונה עשרה גורדי שחקים, חלקם גבוהים מבעבר[iii]. חלקה של היזמות הפרטית גדל עוד יותר בזמן שתהליך ההפרטה התפשט. חברות הבנייה הממסדיות ובהן חברות- הבת של ההסתדרות, אשר חלשו על שטחים ניכרים בעיר, הופרטו והועברו לשוק האזרחי. ערכי הקרקע האמירו ושכונות חדשות הוקמו, פרישת הקרקעות מקום המדינה המשיכה להניע ספקולציות נדל"ניות כאשר מרכז עסקי חדש פרח ממזרח לאיילון. שותפויות, נגזרת של המשך נסיגת הממסד מאחריות ציבורית, נקשרו בין המגדלים למימון צרכי העיר סביבם קשר שהפך תלותי יותר ויותר. הבנייה, נקודתית, כמעט- ספוראדית; אפשרויות יזמיות שהתממשו בנפרד אחת מהשנייה, לא אפשרה מערך אינטרסים כללי והפרידה למעשה בין הקדמה הסוחפת של אזורי ההשקעה לקיפאון ההזנחה של אזורי הדרום והמזרח.

צבי אפרת, בפרק גודל בספרו "הפרוייקט הישראלי" [iv] מסכם היטב רעיון זה:
תפיסת הגודל והמקום החדשה והמאפיינת את תקופתנו אנו, הולידה בנייה בנוסח "זיקוקין די-נור", בנייה הנשלטת על ידי דחפים מסחריים "פתאומיים" (פתאום כדאי לבנות מערך גדול במקום מסוים ופתאום כדאי הדבר במקום אחר). התכנון נופל לידיים פרטיות, באופן מקוטע וללא שיקול של תועלת העיר. הבנייה החדשה נעטפה באידיאולוגיה פסיאודו אורבנית אשר שמה לה למטרה את ביטולו של העידן האדריכלי, המזוהה ציבורית עם שנות החמישים, כגורם מכריע בעיצוב הזהות העירונית המרחבית. סיסמאות כגון "תהליך פיתוח פראי, אופורטוניסטי, ענייני", "אין תורה אורבניסטית, אין אידיאולוגיה מוניציפלית", "הגודל יתמקם בעצמו ב'נקודת הג'י' והעיר תתאים עצמה", צוטטו מאדריכלים עולמיים בעלי שם על מנת לתת גושפנקא ערכית ליזמות משולחת רסן.

על זהות מרחבית

מהו מקום? כיצד הוא נוצר ומתהווה? כיצד הוא מקבל ומעניק זהות ומשמעות? העשייה האדריכלית רואה את עצמה כמיועדת בבסיסה לייצור מקומות. עבור האדריכלים, הבניין או הרקמה העירונית הם המסגרת המהווה את המקום. נשאלת השאלה: האם לאדריכלות, כדיסציפלינה תיאורטית ומקצועית יש תפיסה ייחודית של מקום כמקום על פני דיסציפלינות אחרות? ואם כן, כיצד היא יכולה לתרום לדיון בתהליכי התארגנותה מחדש של העיר, איזה תפקיד לוקחת האדריכלות בהגדרת זהות העיר וייצוגה?  ומה מידת ההשפעה של זו ביחס לכוחות ההון והשלטון הפועלים תחת אותה המטריה.

האדריכלות עוסקת בייצור סביבות בנויות. ככזאת היא מסגרת המתרחשת בתוך הקשר תרבותי והיסטוריה מקומית, אולם לאדריכלות אין מונופול על עיצוב הסביבה הבנויה, המעוצבת בפועל גם על ידי המשתמשים בה ועל ידי כוחות השוק והמדינה.  משתמע מכך, שגם מערך הפעולה של האדריכלות: סכמות, תכניות ומודלים, אינו יכול להיות מובן ללא התייחסות לזירה התרבותית בה הוא פועל.  הערך התרבותי, הינו גורם מכוון ומחוקק בתהליכי התהוות הסביבה, זהותה והשתנותה. על כן, לאופן בו אנו מבינים וקוראים את הסביבה העירונית חשיבות בדיון במקומם של מגדלים ומגא מבנים ובאופן בו הם משפיעים על הזהות העירונית.   כיצד ניתן לפתח מקומות בעלי זהות ומשמעות בתוך הזירה העירונית ההטרוגנית?  והאם בניינים גבוהים ושכונות יוקרה בעלות  ערך לפיתוח תרבותי של המרקם העירוני תל אביבי. לעניין זה נתבונן בכמה גישות,  הרואות את העיר  "כיצירה תרבותית והעיר כיוצרת תרבות"[v];

הגישה הרציונליסטית למקום רואה במודלים היסטוריים מאגר של טיפולוגיות, אבות טיפוס על זמניים, סינתזות של תפקוד, צורה ומשמעות הנשלפים מתוך הזיכרון הקולקטיבי של תרבות נתונה. תרומתה של תנועה זו לאדריכלות ובעיקרה של אלדו רוסי, הארכיטקט והאידיאולוג הבולט בתנועה,  היא  בהתמקדות בחלל האורבני ציבורי הנושא את משמעות העיר, קיומה והתחדשותה.

גישה אחרת למקום אשר השפיעה רבות על המחשבה והעשייה הפוסטמודרנית באדריכלות הציע רוברט ונטורי לקבל השראה מ"רוח המקום". לטענתו אם ניתן להגדיר חללים על פי טיפולוגיות המבוססות על תכונות פיזיות, יש למצוא ולהעניק לכל מקום את ייחודו הסינגולארי. אופיו נובע מפרמטרים חומריים ומורפולוגיים, מאסוציאציות תרבותיות, וחדירתו לתודעה הוא בבחינת ביטוי לתהליך היווצרותו.

בהקשרנו המקומי, הסוציולוגים האורבנים זלי גורביץ וגדעון ארן, טוענים כי תחושת המקום מורכבת מהשתייכות לשני מקומות: ל"מקום הגדול" ו"למקום הקטן".  "המקומיות"- המקום הקטן מתאפיינת בלוקליות- בית, רחוב, נוף ילדות וכדומה. לעומתה הארץ-  משקפת רעיון של הקולקטיב, אשר העיסוק ברעיון זה הוא לא יותר מאשר העיסוק בנו, בשאלות שלנו על עצמנו כישראלים, בזהותנו.  השניים טוענים כי לא מתקיימת היררכיה בין המקום הגדול למקום הקטן, אלא זהו דיאלוג בין מציאות עכשווית מקומית לבין רעיון, אוטופיה.

"המקום הישראלי, מצטייר כאתר של אמביוולנטיות של שייכות ושל זרות של קרבה וריחוק, של הנמכה והגבהה, של חופש ומחויבות, של הגשמה והפשטה. המקום הקטן- המציאות המקומית והמקום הגדול- כרעיון הפשטה יוצרים את המתח בין האבסטרקטי לקונקרטי המובנה בעשייה האדריכלית"[vi].

גישות אלו, לעיתים חולקות זו על זו בקריאתן את מערכת היחסים בין עיר לתרבות, אמנם הן שותפות לדעה כי החיים העירונים ניזונים מבסיס חברתי משותף. לעיתים זהות זו נגזרת ממורשת, מסורת, זיכרון קולקטיבי או היסטוריה משותפת ולעיתים התרבות היא המייצרת צורות דרכן נבחנות הפונקציות השונות.

עבודתו של כריסטופר אלכסנדר רואה בעיר כאוסף של תבניות מרחביות אב-טיפוסיות החוזרות על עצמן בווריאציות שונות ומשתנות. התבניות הן חיבור של כמה אלמנטים פיזיים המוכרים לנו –
רחוב + שביל + כניסה + בית כאשר לכל אחד מהם נלווית תבנית אירועים ופעילות המיוחדת לה.
המגוון הוויזואלי שאנו רואים הוא מגוון לכאורה היות ומדובר במספר אלמנטים צורניים ודגמים מרחביים שחוזרים על עצמם בוריאציות אינסופיות.  התבנית המרחבית משמשת למעשה כתפאורה, כזירה לאירועים השונים המתקיימים בה. איתור והבנה של התבניות המרחביות האב-טיפוסיות מאפשרים להבין מהו הקוד הצורני אשר בעזרתו ניתן לזהות או להגדיר את הסדר המרחבי במקום כלשהו, וליצור שפת תכנון ליצירת 'ערים טובות יותר' .

האורבניסט, עמוס רפפורט, חקר את הנוף העירוני, בהתייחס לתרבות היוצרת אותו והעלה שני מושגים: סדר מרחבי וקוד צורני , שניהם יחדיו מהווים חלק מרכזי מתהליך עיצוב סביבה חיצונית שמטרתה לשרת קבוצה תרבותית. הבחירה מתוך מגוון אפשרויות תואמת את ההליכות התרבותיות והחברתיות היומיומיות של המשתתפים. מכאן, שארגון המרחב הוא למעשה תהליך של יצירת סדר שיתאים לחיי היומיום של קבוצה כלשהי.  לטענתו, יש להכיר את התרבות שיצרה מרחב פיזי כלשהו (כיצד תרבות זו רואה, מבינה ומגדירה דברים שונים) על מנת לא לחטוא בהבנה שגויה של המרחב.

במאמר תבניות מרחביות בעיר הישראלית, מונה אורנה צפריר ראובן[vii]  את מרכיבי הנוף הפיזי צורני של העיר כרחובות בניינים ומגרשים והיחס  ביניהם. במאמרה היא מוצאת כי התבניות המרכיבות את מרכז העיר הן הגריד והאורתוגונאלית המשובשת. לטענתה, בכל נקודת זמן קיימת תבנית מרחבית שכביכול משתלטת על המרחב הישראלי כאשר לא נעשה ניסיון לשמר מאפיינים צורניים ישנים או להתאים את הבנייה החדשה לסביבה הקיימת. התעלמות זו מתבניות ישנות מקצינה את העדר הקשר בין החדש לזהות הישן ובולמת כל סיכוי לקיום מרקם עירוני עשיר הפועל כתשתית קולקטיבית, פונקציונאלית וכלכלית ונטולת מניעים פרטיים.

תפיסות מרחביות של ריכוז ופיזור

המונח "שיכון" הטומן בחובו את תמצית האידיאולוגיה הממלכתית, הגאווה הטכנוקרטית, המחויבות החברתית, הביקורת המקצועית והעלבון הציבורי שנקשרו במפעל להענקת דיור קבע בסיסי למאות אלפי עולים וותיקים בשנות המדינה הראשונות הוא קודם כל שמה של חברה לשיכון עובדים מיסודה של ההסתדרות: חברת "שיכון".  זאת הפיקה שתי טיפולוגיות אדריכליות עיקריות: "מעונות עובדים", שיכונים שיתופיים בלב העיר או בשוליים שאוכלסו לרוב על ידי האליטה ההסתדרותית, ו"קריות עמל", פרברי גנים לפועלים מאוגדים נמוכי הכנסה. שני מודלים אלו סללו במשותף את הדרך לבלוק העירוני שהיה ליחידה העירונית הדומיננטית של ישראל בעשוריה הראשונים.

במאמרה תבניות מרחביות בעיר הישראלית[viii], היטיבה אורנה צפריר ראובן לתאר את הדואליות המאפיינת את התכנון הממסדי לאומי מול הבנייה העירונית מקומית ואל מול כוחות ההון והשלטון;
""עיצוב המרחב של מדינת ישראל נעשה מאז ומתמיד מתוך התכוונות כפולה ובו בזמן, כלפי חוץ, באמצעות שליטה וריבונות המותאמת לטריטוריה הלאומית וכלפי פנים- באמצעות יצירת מקום מחייה המאפשר את קיום חיי היומיום תוך כדי הזדהות עם הסביבה והענקת משמעות סימבולית לחיים אלה, כפי שהם קשורים למקום"

עד כמה שונה הבנייה הלאומנית, פרי הציונות המוקדמת והתפיסות החברתיות של בניין הארץ, מהבנייה הלאומנית פרי הידיים המפריטות ותפיסת המעמדות האופיינית לתקופתנו? במענה לשאלה זו מעניין לבחון את התכנון העירוני או עיצוב המרקם העירוני וגיבוש זהותו, כמושפע מהתנועה המודרניסטית באדריכלות, אל מול אותה דואליות, עליה דנה צפריר. ניתן להסיק כי ה"התכוונות הכפולה",  לא זו בלבד שמשמרת את עצמה עם נבכי הזמן , מתעתעת ומטשטשת גבולות בין אינטרס מדיני, לאינטרס החברתי, אלא בפועל גם מרחיבה את הבנייה הממסדית לפרטית ומייצרת תפיסות תכנון ריכוזיות, לעיתים אף לאוכלוסייה מיועדת, ספציפית. 

התנועה המודרניסטית באדריכלות, ועיקר מופעיה בישראל של שנות החמישים, ביקשה לערער על הנורמות, הערכים והאסתטיקה המוכרים, לייצר הפרדה מוחלטת מהקיים במטרה לכונן סדר חברתי חדש, במקביל לניתוק כל ההקשרים ההיסטוריים. תוך התבססות על שלילה משולשת; של הגולה (כהקבלה לנטישת הישן), של הבורגנות (כהקבלה ליצירת חברה חדשה), ושל האוריינט הקיים (כהקבלה להחרמת העיר המערבית המתועשת),  על כן, מצאו שתי התנועות- התנועה המודרניסטית והציונות, מכנה משותף אשר אפשר את הכלים המתאימים ליצירת מרחב המבוסס על הגדרה לאומית.

חוקרת התרבות האדריכלית, רחל קלוש, במאמרה "העיר הישראלית: המקום של היומיום והלאום" [ix] מחפשת את הכלים באמצעותם ניתן לייצר שפה אדריכלית חדשה כפרי של הגדרה לאומית, הניזונה מהחיבור לתנועה המודרניסטית באדריכלות.  לטענתה, השיכון כאובייקט פיסי, מהווה סמל מוחשי, ועל כן מצויד בעוצמה המאפשרת להעביר מסרים ממסדיים לאומיים, הן כנוף ממסדי- ויזואלי והן מבחינה יומיומית- שימושית, כסביבה. השיכון מהווה אריזה מרחבית המעניקה מחסה וקורת גג, אך גם קובעת את גבולות החופש והביטוי האישי והתרבותי. השיכון היווה תהליך קולוניזציה פיסית ודמוגרפית אשר התבסס על משטר של שליטה באמצעות מודרניזציה כפויה. גיוס מהגרים (שלא בידיעה) לכיבוש וייהוד המרחב, ייצור סביבות מגורים שאכפו תבניות מומצאות על מציאות מורכבת ורבת פנים.

כאמור, בשנים שלאחר הקמתה, הציבה לעצמה מדינת ישראל שתי משימות-  קביעת ריבונות על שטחיה וקביעת ממדי השליטה והסמכות על מרחביה על ידי הבניית הנוף הפיסי. עיצוב המרחב נעשה תמיד תוך אותה התכוונות כפולה; המחשת הבעלות כלפי חוץ ויצירת מקום מחיה המאפשר הזדהות ומשמעות סמלית של האזרחים לסביבתם כלפי פנים. עם זאת, על אף שליטה כמעט בלעדית על משאבים חומריים פוליטיים ותרבותיים, הציונות נתקלה בקשיים בנסיונותיה לרכז אוכלוסיה על מנת לחבר אותה ולשלוט בה מחד, ואילו לפזר אותה מתוך מגמה לייהד ולהבדיל שטחים מאידך.

ננסה לעמוד על ההבדלים בין הציונות המוקדמת לציונות המאוחרת ביחס לגישתן לפיזור וריכוז המרקם האורבני ולתרגמם לשפה אדריכלית; השיכון והמגדל.
כוחו של המרחב החדש אשר נולד בשנות החמישים, השיכון, היה בעצם היותו מרחב מתוכנן מראש, דרכו המדינה מכוננת את החברה החדשה.  בעזרת התגייסותם הבלתי מעורערת של בעלי מקצוע, לרבות מתכננים ובאמצעות מרכיבי בינויי פרטניים וקונקרטיים (תרתי משמע) נוצרה התבנית המכוננת העיקרית לייצור (וייצוג) הנוף הלאומי.

יחידת המגורים הבסיסית בשיכון, היסוד המניע של תהליך השינוי הארצי, הפכה, הלכה למעשה, למכונת המגורים של לה קורבוזייה [x]. מעבר למטרתה הבסיסית; מילוי כל צרכי הדיור באופן היעיל ביותר, קיבלה היחידה תפקיד מכריע נוסף- עיצוב זהותם האישית, החברתית והמרחבית של נתיני המדינה [xi]. בנייה אנונימית, מותאמת כביכול לכל, מונחת על מגרשי ירק ציבוריים, אשר ניסתה ליצור מסגרת שיתופית- לכאורה לקהילה שחבריה היו, למעשה, קיבוץ אקראי של מהגרים. באופן זה שימש השיכון הציבורי סוכן מדינתי, שהפעיל מנגנוני שליטה במרחב (כאמצעי ניכוס טריטוריה) ובחברה (כאמצעי ליצירת אזרח חדש), כלי המגדיר מחדש את מכלול היחסים בין הפרט למדינה.

לאספקת הדיור הממסדית המתוכננת (מסימני ההיכר של מדינת הרווחה המודרנית) היו השלכות עמוקות על המדינה הצעירה. מבחינה חברתית השיכונים היו אמצעי חשוב לעיצוב דמותם החברתית והתרבותית של הדיירים, הן מבחינת דימוי עצמי והן מבחינת הבנייה חברתית. המהגרים נדרשו להתנער מעולמם התרבותי, מדרך התנהלותם במרחב הבנוי והשימוש בו, לעקור שורשי זהותם ולהתחנך מחדש. יחידות המגורים הארכיטיפיות היוו למעשה "כלי חינוך לחיי משפחה תקינים", ללא התחשבות במוצא העולים, בנטיותיהם ובמסורת שהביאו עמם. מטרת החברה הקולטת הייתה ברורה- גיבוש אורח חיים ישראלי אחיד.

מבחינה כלכלית, השליטה והניהול הישיר של שוק הדיור הובילה לא פעם להחלטות בנייה אשר נבעו משיקולים קואליציוניים ופוליטיים וללא קשר ישיר לביקוש ורכישה. החיבור בין סביבה, שבה לא נעשות השקעות ציבוריות, לבין נכסי דיור שאינם בבעלות ועל כן אינם פתוחים לכוחות השוק, יצר מצב בו הפיתוח היה סטטי. יתר על כן, דייר המשתכן בנכס שאינו בבעלותו, אינו מעוניין להשקיע באחזקה ובשיפורים, בעיקר מפני שאין תמריץ כלכלי להביא לשדרוגו בשוק הנדל"ן.

מול התפיסות הריכוזיות המאפיינות את הציונות המוקדמת, התחזקה כבר מראשיתה, תפיסת ההפרדה באידיאולוגיה האורבנית המודרניסטית, ניסיון לייצר עיר חדשה, עיר גנים, שונה מערי המערב התעשייתיות הצפופות, המאפשרת איכות חיים גבוהה לצד כוח תרבותי, כלכלי ופוליטי. בארץ, על פניו, משנה התוקף של ביזור עירוני נגזר מהצורך הבהול לייהד את השטחים הריבוניים. בפועל, החלטות מיקום המוקדים ההתיישבותיים, במדינה ככלל ובתל אביב יפו בפרט, נבעו ממכלול שיקולים: פרגמטיים, שהיו קשורים ישירות למצאי הקרקעות ודרך המימון; פוליטיים, שהתייחסו לתביעות דיור של קבוצות בעלות עוצמה פוליטית וחברתית; וגיאו- פוליטיים, הרצון לכבוש ולשלוט במרחב.

המגמה הייתה לשמר את האינטרסים של האוכלוסייה הותיקה, הבטחת המשך קרבתה למוקדי כוח, תוך קיבוע האוכלוסייה החדשה לאזורים הדורשים פיתוח[xii]:  השכונות העירוניות, הנבדלות אחת מהשנייה במעמדן, נפרדות על ידי צירי תנועה ואזורים ירוקים, היו למעשה פועל יוצא של הפרדה חדה בין פעילויות העיר (מגורים, עסקים, מסחר, פנאי וכו'). ההפרדה והבידוד של אזורי המגורים לא הייתה רק אמצעי לשמירה על איכות חיים, כי אם גם אמצעי לפיתוח עירוני שלבי, בנייה מתוזמנת והכשרתה של השכונה כיחידת שיווק שלמה, מערכת מגורים כוללת המקדשת את ערך השכנות. המודל, כלכלי בייסודו, הוטען בערכים חברתיים המבוססים על שיתוף וקהילתיות, אשר ייצרו זכות קיום מוסרית לשכונה כקולקטיב המעניק לפרטיו זהות ושייכות- אמצעי שלטוני לריפוי ותיקון חברתי.

"אסטרטגיית האפוטרופסות הממסדית", כפי שמכנה אותה ליסק , גרסה כי "כור ההיתוך" שבמסגרתו היו אמורים המהגרים לאבד את זהותם ולקבל על עצמם את זהותם הישראלית, יתורגם למעורבות נמרצת של המדינה בכל תחומי חייהם, החל בהחלטה היכן יגורו וכלה בקביעת אופן ניהול חייהם- היכן יעבדו, השפה שידברו, אופי חינוך ילדיהם ועוד. והתערבותה הנמרצת של המדינה בכל תחומי חייהם של נתיניה, באה לידי ביטוי רב בתכנון השיכונים על יחידות מגוריהם ובדרך השפעתם על המרחב. דייריהם לא הוחשבו כפרטים ייחודים, אלא כיחידה חברתית לה השיכון אמור להציע פתרונות אחסון. צורות המגורים בשיכונים לא התבססו על מסורת כלשהי, כי אם על סטנדרט השואף ל"אופטימום תיאורטי מחושב" ומתבסס על תפיסה רציונלית ופונקציונלית ("מדעית") של פישוט המושג "צרכים אנושיים" לכדי מינימום הכרחי.

סביבות המגורים הושתתו על ארגון מרחבי סדרתי וחזרתי של אלמנטים בנייניים- אריזת מספר גדול ככל שניתן של יחידות דיור ביחידת שטח נתונה. ביסוס השיכון על מודל תיאורטי, הרעיון של סביבה אוטופית; תכנונו המנותק ממשתמשים, צרכיהם, תכונותיהם ומאווייהם; האבסטרקציה של המוצר האדריכלי והאקט הפוליטי של פירוק המרחב המקומי והתרבותי פגעו ביכולתו של השיכון לייצר סביבה נגישה חברתית והקשו על דייריו לפתח למקום קשר ואכפתיות.

אל מודל השיכון, האגודה השיתופית העירונית שהייתה כאמור המכשיר הביצועי העיקרי של הדיור העירוני העממי הצטרפו אחרי קום המדינה יזמים נוספים מהמגזר הציבורי, ובראשן חברות הבנייה הממשלתיות ומפעלות השיכון לעולים של הסוכנות היהודית. מצב זה, שבו מרבית הבנייה למגורים בישראל נעשית בידי המגזר הציבורי, נמשך כאמור עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים, המהפך הפוליטי של 1977 עם העברת השלטון לליכוד. המהפך סימן את תחילת נסיגתו של המגזר הציבורי מתחום הדיור והביאו לכניסה מסיבית של חברות בנייה פרטיות, בין היתר עקב פתיחת פרויקטים ממשלתיים גדולים למבצעים מן השוק הפרטי. במקביל, החל תהליך של הפרטת חברות דיור ממשלתיות, שנמכרו בדרך כלל ובמרוכז לבעלי הון שפעלו קודם בתחום הבנייה והתשתיות.

שלושים שנה לאחר המהפך הפוליטי ניתן לומר שמגזר הבנייה למגורים נשלט במלואו בידי חברות בנייה פרטיות.  השינוי המגזרי בתחום "ייזום הבנייה" למגורים לא הביא שינוי מהותי בדגם הבעלות על יחידות דיור בישראל. גם כיום כמעט שאין בישראל מתחמי דיור שנועדו מראש להישאר בבעלות היזמים והדירות ושהדירות בהם אמורות לשמש לטווח ארוך כדירות להשכרה. למעלה משלושה רבעים מבתי-האב בישראל מחזיקים כיום בזכויות הקניין ביחידות המגורים ורוב מכריע של יחידות המגורים בישראל ממשיכות להיות ממוקמות בבניינים שהגדרתם המשפטית היא "בית משותף".

בית משותף בעידן הפוסט מודרני

הבית המשותף אשר נוצר בראש ובראשונה כדי לאפשר בעלות וזיקת הנאה לפרטים ורצון הפרטים לרכוש דירה בבית מגורים עירוני, היה עם הזמן למרחב שבו אינדיווידואליזם מתודולוגי ופעולה אישית רציונאלית נמצאים במתח תמידי עם האידיאל והפרקטיקה של השיתוף. אולי מסיבה זו סוגיית הריכוז והפיזור של תקופת הציונות המוקדמת מומרת בימינו לשאלות של שיתוף ובעלות.

בתקופת הקפיטליזם המאוחר, ננטשו הערכים שליוו את קום המדינה בדבר הרכוש המשותף, אלו שהיו המים והלחם של הקיבוץ המתמוסס או הקומונה הבונה. במקום האחריות החברתית אנו מוצאים מדי יום ביומו את החצרות המשותפות בישראל, ובתל אביב בכלל מהווים "מרחב נטוש", שטח הפקר, בשני מובנים. האחד, מילולית בהתייחס לפרקטיקת הבעלות הבסיסית שהיא קולקטיבית אולם בסופו של דבר נותרת של "אף אחד". השני, במחויבות לתחזוקה ולטיפוח וכמובן בזכות לזיקת הנאה.
גורם נוסף לדוגמא שמלבה את מצב הניטשות של מרחבים אלו הם ההתמודדות סביב זכאות, של מה "מגיע" למי ומתוקף מה, כאשר פעמים רבות בישראל נוצרות תחושות של זכאות כפועל יוצא מוותק יחסי וניכוס מרחבים שקודם לכן נתפסו כלא נגועים.

ניהול משותף של משאבים קהילתיים כולל על פי רוב שלושה מאפיינים: האחד הוא שההשתתפות בקהילה שברשותה המשאבים המשותפים אינה מבוססת על בחירה אלא היא אסקריפטיבית, כלומר אינה נובעת בד"כ מתוך בחירה אלא "באה עם הטריטוריה", כמו להיוולד לשבט מסוים או קבלת דירה בירושה מבן משפחה קרוב. מאפיין שני הוא שמרבית מערכות אלו ממוקדות במשאבים יצרניים שנתפסים כחיוניים, הן למסד הכלכלי של הקהילה וחבריה והן לליבה המגדירה את זהות הקהילה וחבריה. המאפיין השלישי הוא שגם אם ההשתתפות בפעולה המשותפת והניהול הקולקטיבי של המשאבים לא נבעו בהכרח מבחירה אישית, הרי שזיקתם לפעילות יצרנית שמגדיר את זהות הקהילה מבטיחה היכרות טובה של רוב חברי הקהילה עם המציאות האופרטיבית ועם הסוגיות הפרוצדורליות הכרוכות בניהול מציאות זו [xiii].

במאמרו של גארת הארדין, "הטרגדיה של נחלת הכלל" (1968) גרס הארדין [xiv] כי כל מקרה של "commons" יוביל באופן בלתי נמנע לטרגדיה. המסקנה המעשית המתבקשת בעיניו הייתה צמצום תמידי של משאבים המוחזקים כנחלת הכלל והחלפתם באחת משתי החלופות היחידות הבאות בחשבון: אכיפה דרקונית מצד המדינה של חוקים ותקנות שמטרתם שימור משאבי הכלל, או הפרטה כללית שתתמרץ כל אחד מהבעלים לדאוג לרכושו בהצלחה. מאמרו עורר דיון ענף בנושא משאבים שהשימוש בהם הוא נחלת הכלל כאשר נוצרה הבחנת היסוד בין משאבים שהגישה אליהם פתוחה, כלומר שלכל אדם באשר הוא מוקנית הזכות להשתמש בהם בלי הגבלה וללא תמורה, לבין משאבים המוחזקים במשותף בידי קבוצת אנשים מצומצמת ומוגדרת.  כמו כן, נכתבה ספרות ענפה המדגימה שבתנאים מסוימים ניהול משותף של משאבים עשוי להיות יעיל מבחינה כלכלית, אפקטיבי מבחינה חברתית ומתקיים לאורך זמן.

במחקר אחר שנערך בארה"ב, החוקרת מק-קיין (1992) [xv] מנתה את המאפיינים של מערכות משק שמאפשרות שימור ואף טיפוח של משאבים בניהול משותף: קהילה מודעת לעצמה, בעלת מודעות עצמית ושליטה דה-פקטו במשאביה המשותפים, איזון מוצלח בין האינטרסים של העשירים והעשירים פחות בתוך הקהילה, כללי פעולה פשוטים, ברורים, קלים לאכיפה ושמרניים בכל הקשור למשאב המשותף, מערכת המעקב והאכיפה בבעלות הקהילה ולא בידי גורם ממשל חיצוני ותמריצים ברורים לבני הקהילה לזהות חריגים ופעולה נגדם מבלי שהדבר יעודד כוחנות ורודפנות.
נטען כעת כי תפיסתו הפסימית של הארדין, אופיינית לרעיונות קפיטליסטים המבקשים לרכז ולשלוט במשאבים חברתיים כחומריים ולשתק את הציבור מהתארגנות משותפת, חיבור הדדי או יצירת אינטראקציות בינאישיות ומעודדת ניכור חברתי ואינדיבידואליזם אופורטוניסטי.

ניתן להדגים זאת באמצעות אחד מדוגמאות המודל הבית המשותף בן תקופתנו-  המגדלים.  ברובם גורדי השחקים, ממוקמים באזורים אורבניים נחשקים ומיועדים מראש לעשירים, מנוהלים בידיהם הפרטיות של היזמים או חברות הניהול השונות. אלו מבטיחים מפרט דירה מהודר  אל מול מגוון שירותים ופינוקים המבוססים על שימוש כזה או אחר בשטחי הבניין אשר מעבר לתחומי הדירות הפרטיות: מדשאות שקטות ומטופחות, לובי כניסה מפואר, חדרי כושר ועוד.  העובדה כי לא כל מגדלי היוקרה מיועדים להירשם בסופו של דבר כבתים משותפים ורבים מאלה המיועדים נרשמים במעמד זה רק שנים לאחר הקמתם ואכלוסם מסבירה מדוע במקרים רבים יזמי הפרויקט מחייבים את רוכשי הדירות לחתום מראש על חוזה תחזוקה שוטף בעלות גבוהה עם חברת ניהול שנמצאת בבעלות היזם או בזיקה עסקית הדוקה אחרת אליו.

רוכשי הדירות משתפים פעולה עם יוזמה זו בחפץ לב אחרי הכל היא מרחיקה מהם את האחריות התפעולית לתחזוקה וטיפוח וחוסכת מהם את הצורך המעיק לנהל שיח ושיג עם בעלי הדירות האחרים בבניין בנושאים טורדניים ונעדרי יוקרה כתחזוקה שוטפת. התוצאה – שטחים משותפים מטופחים ואטרקטיביים שלא כתוצאה מפעולה משותפת מוצלחת ויעילה יותר של דיירים אלא מהערך הכלכלי שמייצג השטח המשותף להם כבעלי רכוש המבקשים להשביח את ערכו, ולגורמים המסחריים שהקריירות העסקיות שלהם כרוכות בחיי הבניין.

אך אל לנו לללכת שבי אחרי מקסם שווא זה; אין ספק כי ההפרטה החלקית של המרחב המשותף בבנייני יוקרה עלולה להצטייר כדגם מוצלח ויעיל יותר של טיפוח שטחי רכוש משותפים, זאת בניגוד לבית המשותף המסורתי בישראל. אך חשוב לציין כי זו כרוכה בוויתור מצד בעלי הדירות על הזכות הבלעדית שמקנה להם החוק להתארגן ולנהל את השטחים המשותפים בבניינם כראות עיניהם וכן בכרסום תחושת הבעלות והאחריות של בעלי הדירות לרכוש המשותף.

במאמרו "דירה פרטית, בית משותף, מרחב ציבורי" [xvi], בוחן דני רבינוביץ את מעבר תחזוקת השטחים המשותפים בבניינים גבוהים, מידיהם המשותפות של השכנים לידיה הפרטיות של חברת הניהול, ואת השפעתו של מעבר זה על היחסים החברתיים, הבינאישים והמרחביים ומשווה זאת לחברות שבטיות של ניהול משק חיים משותף.

לטענתו של רבינוביץ, במגדלי יוקרה, השטחים המשותפים בבניין נתפסים על ידי דייריו כהון מרכזי וחלק בלתי נפרד מההשקעה הכלכלית בבניין. בנוסף, מגוון שימושי הפנאי החדשים והיוקרתיים משמשים לביצור הון סמלי וחברתי שמהווה נדבך חשוב ומועדף בזהותם של בעלי הרכוש. אולם, ההסתגרות בד' אמות הדירה הפרטית והעברת ניהול המשאב המשותף לגורם עסקי מעקרות מן השורש הבינאישי כלכלי המסתמך על שימוש במשאבים המשותפים כמצע לאינטראקציות חברתיות, ליצירת פעולה יצרנית משותפת או דיון מתמשך בהליכים הראויים להתקיים במערכת אשר מהווים נדבך מרכזי בהעצמת הסולידריות שמשמעותיה חורגות בהרבה מהבטחת הקיום הכלכלי של היחידים והקבוצה.

המגדל בעידן הפוסט מודרני

הציפוף, הניסיונות למנף שכונות באמצעות "איכות חיים" וכמובן האורבניזציה הגלובלית הובילו את נושא הבנייה לגובה בחזרה ללב הקונסנזוס האקדמי והפרקטי, לאחר שכחה של כמעט שלושים שנה. העלייה לגובה, המתפשטת והולכת בערים רבות בעולם תוך שינוי דרמטי של תבנית הנוף העירוני, צוברת תאוצה גם בארץ והדיונים באופייה ובגבולותיה פוקדים באופן יומיומי את השיח התל אביבי- האדריכלי, היזמי והפוליטי.  תפיסת מגדל כגודל בראש ובראשונה מייצרת זהות עירונית.  אך האם הבנייה התל אביבית מחפשת לשעתק את עצמה כמנהטן או דובאי ומה מקומו של ה- XL , ביצירת קנה מידה אנושי עירוני? בקנה המידה המקומי?

רם קולהאס, בספרו המדובר "S,M,L,XL", טוען כי אורבניזם חדש יהיה "בימוי של חוסר וודאות" כשה"גודל" הוא המפתח לגמישותו המחייבת. בשבחו את הגודל ונגזרתו- הבנייה לגובה, מנבא קולהאס כי המאסה הקריטית תייצר בנייה משוחררת ממרכיביה אשר תוביל ל"עיר תעלומות" בה חזיתות מגדליה אינן חושפות את הנעשה מאחוריהן, בניינים כאלה, כך כותב, נכנסים למישור א-מוסרי, מעבר לטוב ורע[xvii].

אברהם יסקי במאמרו "תל אביב 2000: העתיד, עיר של מגדלים"[xviii], טוען, בהטיית ביקורת שהופנתה אליו כ"משרת הספקולציה", כי הראשונים שערקו ממאבק הציפוף הם האדריכלים, מתוך התנגדותם להכיר בבניית מגדלים כפתרון היחיד. תל אביב העתידית של יסקי בנויה שכבות- שכבות, כאשר שימושי הקרקע המעורבים באים לידי ביטוי בריבוי המפלסים. המגדל, לדידו, הוא המרכיב החיוני במציאות זו, אולי אף היחיד שראוי להתייחסות, הוא יעניק, כדבריו:
 "מגורים עם אויר צח, נוף, ציוץ ציפורים וניתוק מהפעילות הדחוסה של הקרקע".

במחקר אינטר- דיספלינרי שבוצע עבור משרד הפנים, "המדריך לבחינת תכניות של בנייה לגובה" נבדקו מספר סוגיות הנוגעות למגדלים עירוניים[xix] והשפעתם; החל מצפיפות אובייקטיבית ונתפסת שבניין גבוה יוצר, דרך אופן התייחסותו לרחוב, מראהו, תפקודו, השפעתו האקלימית וכלה בהתאמתו לסגנון החיים, הרכב משק הבית ויכולתם הכלכלית של דייריו.  המסמך, על אף אפרוריותו ואי משוא פניו המקומם לעיתים, חושף מספר כשלים בסיסיים בדרך ההתייחסות של הממסד והפרקטיקה לגודל.

בנייה לגובה מהווה כביכול תרומה להשגת ציפוף עירוני על ידי בניית שטחים גדולים למגורים, עבודה ושימושים אחרים על יחידת קרקע קטנה, במטרה לשמר שטחים פתוחים ושטחים לבנייה נוספת.

אולם בפועל אין קשר אמפירי בין בנייה לגובה לנושא הצפיפות היות וניתן, כפי שאנו רואים כיום, לבנות בניינים גבוהים בצפיפות דירות נמוכה ולהיפך. כמו כן, מספר הדירות לא מעיד בהכרח על מספר הדיירים המתגוררים בהן.  על כן, לבנייה לגובה אין קשר וודאי לצפיפות הן לפי מספר יחידות לדונם והן לפי מספר אנשים לדונם. 

על השאלה האם  ציפוף אפשרי מסוג זה של בנייה לגובה תורם או פוגע באיכות החיים של המשתמשים השונים? מציגה ארזה צ'רצמן במאמרה, "בניינים גבוהים: חלום או סיוט?"[xx], מספר מחקרים פסיכולוגיים, תרבותיים, וסביבתיים הקשורים לתחושות הדיירים ודפוסי התנהגותם בבניינים הגבוהים. ניתן לומר בהכללה כי ממצאיה מראים שמגורים בבניינים גבוהים אינם הולמים משפחות עם ילדים קטנים, בעיקר בשל הקושי הכרוך בהשגחה, הגבלתם לכותלי הדירה ואפשרותם המוגבלת לשחק בחוץ באופן עצמאי.

צ'רצ'מן מצאה כי  רק מחצית מהדיירים הגרים בבניינים גבוהים מסכימים ליתרון של שקט וקצת יותר משליש מסכימים  ליתרון של אור ושמש. אולם חשוב להדגיש כי כל היתרונות והחסרונות של בניינים גבוהים מותנה בבניין המסוים, במאפייניו והקשרו הסביבתי ובקומת המגורים. לדוגמא, היתרון של הנוף הנשקף מושפע מקיום חלונות שניתן לראות דרכם, מהקומה ממנה מסתכלים, סביבת הבניין והנוף הנשקף, רוחב שדה הראייה וכדומה.

ממצא מעניין נוסף הוא כי מוסכם בין כל המשתתפים במחקר כי בניינים גבוהים אינם מתאימים כלל לאוכלוסייה ממעמד נמוך ולעומת זאת, קבוצות אוכלוסייה אחרות, כמו רווקים, משפחות מבוגרות וקשישים בתנאי שמצבן הכלכלי טוב מאוד ובתנאי שמיקום הבניינים מתאים לאורח חייהן, יכולות ליהנות מיתרונות המגורים בבניינים אלה ולנצל את השקט, הנוף והביטחון שהם יכולים להציע.

טענות נוספות המועלות כנגד "בניינים גבוהים":  התפוררות רצף הרחוב, מפלס רחוב מיועד ללובי מפואר היוצר חזית שוממת, עומס יתר נקודתי המחולל תנועה ורעש, עוצמת מהירות הרוחות, הרס מרקמים היסטורים וסמליים, העמקת הריבוד החברתי- (לא יותר מעשירון הכנסה או שניים לפי הרשות המרכזית לסטטיסטיקה), קרינה מסנוורת וחימום הרחוב, עלויות בנייה, חנייה ושלד שאינן תואמות את התשתיות העירוניות וכו'.

ולבסוף?

תל אביב, עיר השדרות הרחבות, הרחובות הקטנים והגנים הירוקים, מאמצת את הבנייה לגובה, כחלק בלתי נפרד, ממרקמה העירוני. תחת נס הציפוף נקראים פרנסי העיר, מתכנניה ובוניה, לתת שכם במערכה החדשה מול גלי האוכלוסין ההולכים וגואים. "המטרה" מקדשת אמצעים. אל מול חזון הקהילתיות, הייחודיות, הרוח המעורבת המזרח תיכונית, בפועל ניצב המאבק לשמר את השכבות החזקות. היוקרה הפכה למענה לפרבור; מדשאות רחבות-ידיים ומטופחות, אזורי פנאי פרטיים וחדרי כושר מובנים,  החליפו ניצול וריווי שטחים קיימים, וחיזוק מוסדות תרבות.

יש מקום, לעניות דעתנו, לשקול חלופות ואף להעיב בספקנות וסימני שאלה על אורם הקורן של המגדלים. ניתן להישען על מודלים עירונים, להעלות אלטרנטיבות צפופות דיו לאכלס את ההמון הגדל  תוך שימור המרקם העירוני הקיים, או לפחות, באופן המטיל ספק ביכולתו של כל מגדל להשתייך לכל שכונה בעיר. ההחלטה בדבר הקמת מגדל באתר חדש בעיר, צריכה קודם כל להיבדק באם תומכת בתשתית העירונית, פועלת לטובת אזרחי השכונה ותורמת למרקם העירוני אליו משתייכת. היא חייבת להבחן בשאלות של זהות מקומית, עירונית, ים תיכונית, תל אביבית  ולהיבדק במציאות קיימת אל מול חזון מייסדי העיר.

השימוש הציני באידיאולוגיה הניאו- ליברלית, כמאפשרת חירות ושוויון, נסדק בעינינו מבחינה אורבנית, כאשר דורסנות נדל"נית מאפשרת טרנספר עירוני. קולהאס, כמגלם העכשווי הגדול ביותר של הרתמות האדריכלות לסדר המרחבי החדש, לדעתנו אינו מדייק. האדריכלות שלו הופכת תלויה, כנועה לטכנולוגיה, למהנדסים, פוליטיקאים, יצרנים, אך יותר מכל לבעלי הון. חללי החוץ בעירו של קולהאס כבר לא ציבוריים, הרחובות הם סרח עודף לישויות הענק  שבעיני רוחו, הקהילה תצמח ממחזיקי כרטיסי המועדון של אזורי הצריכה. חזיונות מרחביים הם הלחם והשעשועים של ההמון החדש.

העיר היא החוץ, בככרות, בצמתים, מערכות יחסים מחוללות נקודות קיום ואפשרויות מפגש.

העיר היא זו  המארחת את התרחשויותיה, מסתוריה, סיפוריה. משמעותה מוענקת לה באמצעות הרקמה החיה בה- תושביה. תושביה אינם משאב או נכס, אינם כלי או נתון, תושביה הם זהותה. השפעת התבנית המרחבית עליה, בין אם אופקית או אנכית, ממסדית או כלכלית, חלה בראש ובראשונה על תושביה.

[i] מרגלית, טליה. "בנייה לגובה בתל אביב- יפו: ירידה לשורשי היוקרה". זמנים. גיליון 96, סתיו 2006, עמ' 109.

[ii] שם, עמ' 115.

[iii] שם, עמ' 116.

[iv] אפרת, צבי. "הפרויקט הישראלי", מוזיאון תל אביב , 2004.

[v] שוורץ, הורסיו. "השיח האורבני" מתוך עיר ואוטופיה, כתב עת בעריכת חיים דעואל לוסקי. 1990

[vi] ארן, גדעון וגורביץ, זלי. "על המקום" בתוך כתב עת אלפיים 1994.

[vii] צפריר- ראובן, אורנה. "תבניות מרחביות בעיר הישראלית", מתוך: היילברונר, עודד ולוין, מיכאל (עורכים), העיר הישראלית- העיר העברית האחרונה?. ת"א: רסלינג, 2006, עמ' 83-113.

[viii] צפריר- ראובן, אורנה. "תבניות מרחביות בעיר הישראלית", מתוך: היילברונר, עודד ולוין, מיכאל (עורכים), העיר הישראלית- העיר העברית האחרונה?. ת"א: רסלינג, 2006, עמ' 83-113.

[ix] קלוש, רחל, "העיר הישראלית: המקום של היומיום והלאום" , בתוך: עיר ישראלית או עיר בישראל: שאלות של זהות משמעות ויחסי כוחות, בעריכת חיים יעקובי וטובי פנסטר, מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

[x] לה קורבוזיה (1923), "לקראת ארכיטקטורה",  תרגם מצרפתית : עידו בסוק, הוצאת בבל, 1998.

[xi] שרון, אריה 1951, תכנון פיסי בישראל, המדפיס הממשלתי, ירושלים

[xii] ליסק, משה. "העלייה הגדולה בשנות החמישים: כשלונו של כור ההיתוך, מוסד ביאליק, ירושלים. 1999

[xiii] רבינוביץ דני. "האופציה שנשכחה: אגודות שיתופיות עירוניות בישראל" תיאוריה וביקורת 2001, עמ' 16: 101-127

[xiv] הארדין, ג. "הטרגדיה של נחלת הכלל", מדעים, גיליון 16 . 1968

[xv] Mackean, M," Success on the commons: A Comparative examination of Institutes for common Property Resource Management". Journal of Theoretical Politics 4 (3); 47-281 

[xvi] רבינוביץ', דני. "דירה פרטית, בית משותף, מרחב ציבורי: יחידת המגורים הישראלית בין ד' אמות לנחלת הכלל". מתוך: כהן, שלי ועמיר, טולה (עורכות), צורות מגורים- אדריכלות וחברה בישראל. ת"א: חרגול ועם עובד, 2007, עמ' 144-167.

[xvii]  קולהאס, רם. "אז מה בעצם קרה לאורבניזם?". סטודיו. גיליון 62, מאי 1995, עמ' 53-54.

[xviii]   יסקי, אברהם. "תל אביב 2000: העתיד, עיר של מגדלים", מתוך: רוטברד, שרון, אברהם יסקי- אדריכלות קונקרטית. ת"א: בבל, 2007, עמ' 858-861.

[xix] למען הדיוק, אציין כי במציאות בה אנו חיים אין הגדרה מוסכמת לגבי מהו בניין גבוה אולם במחקר אינטר-דיספלינרי זה  נקבע כי כל בניין מעל 10 קומות הוא בניין גבוה ובניין מעל 20 קומות הוא בניין גבוה מאוד.

[xx]  צ'רצ'מן, ארזה. "בניינים גבוהים: חלום או סיוט?", מתוך: כהן, שלי ועמיר, טולה (עורכות), צורות מגורים- אדריכלות וחברה בישראל. ת"א: חרגול ועם עובד, 2007, עמ' 114-127.